החלטה בתיק בש"פ 11224/05

1.        העוררים, אברהם וניר כהן (להלן: אבי וניר או העוררים) הם אחים, אשר הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים והואשמו במספר עבירות אלימות. על פי הנטען בכתב האישום, הרקע לאישומים היה סכסוך של מה בכך שהתפתח בין אבי לבין המתלונן וחבריו בשבת 5.11.05 במגרש משחקים בירושלים. תחילה שהה במגרש בנו הקטין של אבי וכשביקש לעזוב, ביקשו ממנו המתלונן וחבריו כי ישאיר בידיהם את הכדור. על רקע זה התפתח ויכוח בעקבותיו הלך הילד לביתו ומיד לאחר מכן הגיע אבי למגרש, תפס את המתלונן בחולצתו והודיע לו כי הוא וחבריו "עוד יסבלו מזה". לאחר מכן עזב אבי את המקום. בגין אירוע זה הואשם אבי בעבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:החוק) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק. בסביבות השעה 18:00 באותו היום, זיהו העוררים את חבריו של המתלונן והחלו במרדף אחריהם בכלי רכב. זמן קצר לאחר מכן הגיעו העוררים בלוויית אנשים נוספים לביתו של המתלונן ופרצו לתוך הבית תוך שבירת חלון דלת הבית. העוררים והאחרים הכו את המתלונן, נגחו בראשו ופגעו בשפתו התחתונה. כן הכו העוררים והאחרים את המתלונן באגרופים בגבו ובראשו עד שנמלט למרפסת ביתו בקומה העליונה והזעיק את המשטרה. העוררים וחבריהם נמלטו מן המקום. בגין מעשים אלה הואשמו העוררים בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 לחוק בנסיבות סעיף 355(א)(2) לחוק, ובעבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק. בהמשך לאותם אירועים, בסביבות חצות הליל, הגיע ניר עם אחרים לחצר ביתו של המתלונן, כשהם מצוידים באלות. שניים מבני החבורה שהגיעה עם ניר קראו למתלונן לצאת לחצר הבית כדי לערוך "סולחה". משירד אליהם הובילוהו לכיוון רחוב הסמוך לבית ואז נגלתה למתלונן החבורה כולה. החבורה הודיעה למתלונן כי הוא ימות, והחלה להכותו באלות שבידיהם. על פי הנטען בכתב האישום, אחז גם ניר באלה והשתתף במכות שהונחתו על פניו, גבו וכתפו. כתוצאה ממעשים אלה נשברו חמש משיניו של המתלונן, נגרמו לו חתכים בחניכיים שחייבו את תפירתם ורגישות בשיניים נוספות. בפניו נגרמו נפיחויות ושפשופים והוא אושפז למשך עשר שעות בבית חולים. בגין תקיפה זו הואשם ניר בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.

2.        העוררים נעצרו ביום 15.11.05 וביום 16.11.05 הוארך מעצרם בבית המשפט עד ליום 20.11.05 לצורך השלמת חקירה. ביום זה שוחררו העוררים למעצר בית מלא על ידי קצין המשטרה. ביום 23.11.05 הוגש כתב האישום נגד העוררים, ועימו בקשה למעצרם עד תום ההליכים. עילת המעצר המבוקש הייתה מסוכנתם של העוררים, הנלמדת מן האירועים האלימים במיוחד המיוחסים להם. לגבי ניר אף הוזכר כי יש לו הרשעה קודמת בעבירת אלימות משנת 2001. הדיון במעצרם של העוררים נדחה על ידי בית המשפט קמא עד ליום 28.11.05 כדי לאפשר לסנגור לעיין בחומר הראיות. ההחלטה בעניינם ניתנה רק ביום 5.12.05. כל אותה עת היו העוררים משוחררים בתנאי מעצר בית. בדיון בפני בית המשפט קמא הועלתה הטענה כי העובדה שאופשר שחרורם של העוררים ממעצר לתקופה כה ממושכת ובלי שנכשלו בהפרת תנאי השחרור היא טעם מרכזי להימנע מלעוצרם בשלב זה. כן הועלתה בדיון שאלת הראיות לכאורה. לאחר שבית המשפט קמא בירר את מניעי המשטרה לשחרורם של העוררים בערובה, הגיע למסקנה כי אין מקום לעצור את אבי עד תום ההליכים והורה על שחרורו באותם תנאים בהם שוחרר על ידי קצין המשטרה למעצר בית, תוך מתן אפשרות לצאת לתפילת שחרית וללוות את אשתו לטיפולים רפואיים. אשר לניר, קבע בית המשפט קמא כי בתיק החקירה יש ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו ובהן הודעות המזהות אותו וקושרות אותו לאירועים שבאישומים השני והשלישי. בשים לב לכך שהעבירות עצמן מלמדות על מסוכנות ובהתחשב בהרשעתו הקודמת של ניר, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים. מועד התייצבותו של ניר למעצר נקבע ליום 6.12.05.

3.        בערר שבפניי העלה בא-כוחם של העוררים טענות רבות כנגד החלטתו של בית המשפט קמא. בעיקר התמקד בכך שהעוררים היו משוחררים כל התקופה וכי על פי פסיקתו של בית משפט זה רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ייעצר עד תום ההליכים מי שהיה משוחרר בערובה לאחר ביצוע העבירה. עוד טען כי בית המשפט קמא לא בדק חלופה למעצרו של ניר. באת כוח המדינה השיבה לערר בתיאור הסיבות לשחרורם של העוררים בידי המשטרה. בין השאר עמדה על כך כי החקירה התמשכה עקב חששו של המתלונן ועדים אחרים למסור גרסה נגד העוררים וכן משום שניר הטעה את המשטרה במוסרו אליבי שהתברר ככוזב. עוד ציינה כי החומרה הרבה של המעשים מלמדת על מסוכנתם של העוררים. על רקע זה ביקשה באת-כוח המדינה כי תישאר על כנה החלטת בית המשפט קמא.

4.        שקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בתיק החקירה ושוכנעתי כי נגד העוררים יש ראיות לכאורה באשר למיוחס להם בכתב האישום. אין גם ספק כי העבירות המיוחסות לעוררים הן עבירות של אלימות חמורה ואכזרית ומטעם זה קמה עילת מעצר נגדם. הטרידה אותי אך העובדה כי העוררים היו משוחררים מאז יום 20.11.05 ועד לדיון שהתקיים בפניי. ככלל בית משפט זה נוקט במשנה זהירות בטרם מורה הוא על מעצרו של אדם עד תום ההליכים לאחר שכבר שוחרר ממעצר בגין אותו אירוע עברייני, והסנגור המלומד הביא בפניי החלטות שגיבשו כלל זה; עם זאת, לאחר שעיינתי בחומר החקירה ובחנתי את נסיבות שחרורם של העוררים על ידי המשטרה, הגעתי למסקנה כי נוכח מסוכנותו של ניר, כפי שהיא נלמדת ממכלול פרטי העבירות שלכאורה היה מעורב בהן, עניינו הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן בהם השחרור לתקופה קצרה אין בו כדי להוות נימוק מכריע להימנע ממעצרו עד תום ההליכים. יש ממש בטענת באת-כוח המדינה כי התנהגותו של ניר במהלך החקירה - מסירת אליבי כוזב שלא ניתן היה לבדיקה כיוון שמסר מספר טלפון שלא היה בשימוש - הייתה בין הגורמים המרכזיים לשחרורו בידי המשטרה. האליבי שהציג ניר הופרך רק לאחר שהגיע לידי המשטרה מספר הטלפון הנייד שהיה בשימושו ביום האירוע, וזאת באמצעות איכון טלפוני. המשך שחרורו של ניר נבע מהתנהלות ההליך בבית המשפט ובין היתר מכך שבית המשפט נעתר לבקשת הסנגור לדחות את קיום ההליך כדי לאפשר לו לעיין בחומר החקירה. העובדה שלא הפר את תנאי שחרורו בתקופה זו של המתנה להחלטה בקשר למעצרו, אינה ערובה מספקת למסקנה שאין נשקפת ממנו מסוכנות בעת שמתנהל משפטו. השפטים שעשו במתלונן העוררים והאחרים שבאו עימם, בפעם הראשונה בפריצה לתוך הבית ובפעם השנייה תוך שידולו לצאת מביתו בתואנת שווא ובמסווה של ניסיון ליישב את ההדורים, היו בגדר מעשי התעללות קשים המצביעים על מסוכנותם. אכן, בצדק הבחין בית המשפט קמא בין עניינו של אבי, אשר נטל חלק בהתנפלות ובתקיפה הראשונה של המתלונן, לבין עניינו של ניר, אשר היה שותף לשני האירועים. לכך יש להוסיף כי באירוע השני עשו התוקפים, וניר ביניהם, שימוש באלות ובמכות אכזריות שתוצאתן הייתה חבלה רצינית. כמו כן אין להתעלם מכך שלניר הייתה הרשעה קודמת בגין עבירה של תקיפה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, הגם שבגין עבירה זו לא נגזר עליו מאסר בפועל, כפי שציין בטעות בית המשפט קמא, אלא רק מאסר על תנאי. על רקע כל אלה לא מצאתי כי יש בחלופת המעצר שהוצעה על ידי הסנגור כדי להשיג את תכליות המעצר. משכך, אינני רואה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא לעצור את ניר עד לתום ההליכים. אשר לתנאים המגבילים שהוטלו על אבי, אף בהם איני רואה מקום להתערב. יצוין כי אבי היה בעל העניין המקורי באירועים העברייניים, והוא מתגורר בשכנות למתלונן ולפיכך התנאים שהוטלו עליו מאזנים בין הצרכים הבסיסיים שלו לצאת ללוות את אשתו לטיפול ולצאת לתפילה לבין החשש כי ינסה להתקרב למתלונן, ויסכן אותו ואת האפשרות שיעיד במשפט.

           אשר על כן, הערר נדחה. בנסיבות יוצאות הדופן והחריגות בהן התאפשר לניר כהן להיות משוחרר עד כה, מורה אני כי יתייצב במשטרת ירושלים למעצר עד תום ההליכים מחר ביום 8.12.05 בשעה 08:00.

           ניתנה היום, ו' בכסלו התשס"ו (7.12.2005).

                                                                                       ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: